שירי דרור ושירי (:

אני לא אדם שכותב, בעיקר מדבר ולכן קשה לי מאוד להעלות על הכתב זיכרונות. אבל, כשיושבים רגע בשקט מול המחשב אז המילים זורמות והדברים יוצאים. את שירי הכרתי לפני יותר מ20 שנה כשהלכתי לבקר את מני שעבר לשרת בבה"ד חה"י ביחידת הדואר שישבה שם. אז נפגשנו לראשונה.

בחורה מדהימה ומצחיקה כל כך בכלל בלי שהתכוונה.

הסיפור שלנו מתחיל כמה שנים מאוחר יותר.

מני ושירי נשואים וגם אני ושירי, כרמל נולדה ועומרי נולד כמה חודשים אחריה ושירי 2 )ככה שוהם האחיין שלנו היה קורא לשירי, כי שירי יש אחת וזו דודה שלו ופתאום הגיעה לחייו שירי נוספת( היו כל הזמן יחד עם הילדים בקניונים, בג'ימבורי ובכל מיני מקומות שנשים עם תינוקות הולכות כשהגברים בעבודה.

יום אחד שירי 2 אומרת לשירי שלי שחייבים לצאת לאיזה נופש כי נשבר לה לשבת כל היום בבית והיא חייבת חופש ובא לה מלון בים המלח ושיהיה הכל כלול. הבעיה הייתה שלנו הייתה טרנטה שבקושי יכולה להגיע לחיפה, בטח לא לים המלח ושירי מיד הציעה שניסע עם האוטו של מני ועם האוטו שלה וככה נוכל להנות יחד בנופש. לפני שאני ממשיך אני רוצה לספר על האוטו של שירי.

לשירי היה חלום: ג'יפ שחור, יפה, מבריק ועם סאן רוף. התמזל מזלה שהגיע לארץ רכב "שטח" של יונדאי והיא עשתה הכל וקנתה את האוטו. היא כל כך התרגשה מזה שיש לה ג'יפ שחור שבכלל לא עניין אותה כמה דלק הוא אוכל ותאמינו לי לאוטו היו מניות בסונול, פז ואלון דור יחד.

וכך מצאנו את עצמנו נוסעים לים המלח. המלון אחלה, הכל כלול, ארוחות בוקר עשירות, צהרים בריאות של המבורגר, ציפס ונקניקיות ובערב ארוחה ענקית. כל היום שתייה, בירה, גלידות לילדים וכולם נהנים והכי חשוב לשירי שלא צריך להוציא שקל כי זה הכל כלול וכל מי שלא הכיר את שירי לא יודע איזו יכולת אכילה הייתה לה. ואז, באחד הערבים גילינו במקרה שבכל ערב, או ליתר דיוק, בכל לילה בחצות בדיוק נפתח בופה עוגות מיוחד במינו לאורחי המלון. משעה שבע בערב, עוד לפני ארוחת הערב מתחיל הקידוח של שירי שחייבים להגיע לבופה וככה כל הזמן, בין ביס לביס או בין לגימה ממשקה היא מזכירה לנו שבעשרה לשתיים עשרה חייבים לחכות בלובי לבופה. ברוך השם, עולים לחדר והילדים נרדמים והיינו בטוחים שזהו, זו הייתה בדיחה ונגמר.

אבל כל מי שמכיר את שירי לא מופתע מסוף הסיפור. רבע לשתים עשרה היא דופקת לנו בדלת ואומרת, יאללה, קדימה הולכים לבופה. חשבנו שהיא צוחקת ואז ראינו את מני מאחור, עייף ודי מיואש מוביל את העגלה של כרמל. הרבה ברירה לא היה לנו וגלגלנו את עצמנו לבופה רק ששירי תהיה מבסוטית והכי חשוב שלא תחפור לנו יותר. כל הערב אמרנו לה שמיותר לרדת כי לא יהיה אף אחד הדבר המפתיע שהבופה היה מלא אנשים ושירי ישר "בירכה" אותנו "אתם רואים כלבוצים, זו לא רק אני שרוצה תמורה למה ששילמתי". עברו שנים אחרי הנופש הזה ונזכרנו באותו ערב של עוגות הקצפת הצמחית ועוגיות הפרווה שנאלצנו לאכול כי שירי שילמה על הכל כלול ולא הסכימה לוותר בשום אופן.

שירי אהבה אוכל, הרבה ומהרבה סוגים.

תמיד האשמנו אותה שהיא אוכלת בשביל 3 אבל תמיד נשארת רזה.

ובאחד הימים בשנה האחרונה שלה אתנו הבאתי לה מרק עוף שהכנתי שהיא כל כך אהבה ואמרתי לה שאני מביא לה את המרק בתנאי שהיא יורדת למטה ואני יושב אתה. והיא אכן ירדה למטה, חלשה מאוד, אבל אכלה את המעט מרק בשקיקה. נזכרנו באותו נופש הכל כלול בים המלח, צחקנו ואמרתי לה ששוב פעם רק אוכל הצליח להוציא אותה מהמיטה ולהוריד אותה למטה.

את שירי לעולם לא אשכח.

את הצחוק שלה, את הפחדים המוזרים שלה, את האהבה שלה לאוכל, את הבית הנקי כמו בית מרקחת. את זה שהיא הייתה מתקשרת אלי וקודם כל מקללת אותי, לא משנה על מה.

אני רואה היום את כרמל ושומע ורואה דרכה את שירי לחלוטין ואת דניאל שהופכת לילדה מקסימה, אכפתית ואחראית כל כך שלקחה את הפיקוד בבית ושומרת עליו, על כרמל ועל מני בדיוק כמו ששירי עשתה ויודע ללא ספק שהיא הצליחה להשאיר אחריה מורשת שתמשיך את דרכה המיוחדת.

דרור

שירי ועינב

כמה הזוי שאת הקטע הזה אני כותבת ביום ההולדת הראשון שלה בלעדיה. אני זוכרת את יום ההולדת לפני כ4- שנים שהזמינה אותי לבוא לחגוג איתה ועם חברות במינה טומיי ואמרה לי: "את עכשיו חלק מהחבורה שלי, כולן כבר מכירות אותך“ .

את שירי הכרתי כשהגעתי לרוזנטל ב : 2013 חברה קטנה ומשפחתית ששירי מבחינתי אחת ממיסדיה אף על פי שלא רשומה כרוזנטל בת.ז. היא היתה עמוד התווך של החברה. כולם סמכו עליה, פנו אליה בכל נושא והיא אהבה להיות הלב של המקום. אין דרך אחרת להגדיר את זה. היה לה כל כך אכפת מכל דבר והיתה פרפקציוניסטית בעבודה אבל גם ידעה לצחוק ולהשתטות וסחפה אחריה את כולם . החברות ביננו התפתחה בהדרגה. אף אחת מאיתנו לא חיפשה חברה חדשה אבל עם הזמן ראינו שיש לנו הרבה במשותף ושלא נמאס לנו האחת מהשנייה גם אחרי 9 שעות עבודה יחד מדי יום. הצחקנו האחת את השנייה, ריכלנו ובילינו יחד בהופעה של ג'סטין ביבר, בון ג'ובי כמובן, סרטים, מסעדות ואיך אפשר בלי שופינג טסנו לסלובניה יחד בתירוץ של "ענייני עבודה" אבל 90% מהזמן היינו עסוקות בקניות ואוכל.

במהלך המחלה, בתקופות הקשות שוחחנו המון בטלפון, היא לא ויתרה על עדכונים שוטפים מה קורה במשרד, שהיה לה בית שני, בתקופות של התאוששות דאגנו להפגש. שירי, בכינויה ביצ'י/כלבובה נשמע שלילי אבל כל כך רחוק מזה , היתה חלק מהשגרה היומיומית שלי ואחת מהחברות הקרובות שלי 8 שנים.

היא השאירה חלל עצום. אין יום שאני לא חושבת עליה ורוצה לספר לה ולהתייעץ איתה על משהו. אני עדין עובדת עם הרישומים בכתב היד שלה במשרד ומתנחמת בעובדה שהיא כבר לא סובלת וכל כך שמחה שהיתה לי ההזדמנות לחוות את החברות איתה.

עינב

שירי ואורלי

היינו בקושי בנות 3 שניפגשנו לראשונה בגן, את בשימלה אדומה ואני בלבנה. ומאז התאהבנו וקשה היה להפריד ביננו. כמה לילות וימים עברנו אצלך, וכמה אצלי קשה למנות. כמה חוויות, כמה סודות וכמה רכילות. שתי רוקיסטיות מושבעות בנעלי צבא, חולצות משובצות כל היום בון גובי ואקסל רוז, רוקדות כמו איזה שתי משוגעות. ניראה כאילו רק אתמול הברזנו יחד מעוד איזה שיעור... השנים עברו חלפו להן עברנו יחד הכל. שמחות ועצבות, ימים קשים יותר וימים מושלמים מלאי חוויות. התחתנו, ילדנו ותמיד יחד גם אם לא כל הזמן, הלכנו באנו אבל בלב אחד.

ואז הגיעה המחלה שבה התמודדת בגבורה בשנים האחרונות. נילחמת ולא וויתרת אבל ברביעי האחרון נשמת את נשימתך האחרונה. מודה לאל על השעות האחרונות שהספקנו עוד לחוות רק יומיים קודם, בהן דיברנו על הכל וניזכרנו בכל השנים ובכל התקופות, שאלת מה עם אמא ומה עם אבא )שכל כך שמח שהספיק עוד לדבר איתך באותו יום בטלפון(, מה עם מיכאל, רן ודורין וביקשת לשלוח דש לכולם. איך דאגת לגיא, למלאני ומיכה. איך לחצת את ידי במשך דק ארוכות וכמה דמעות זלגו מעיננו. לעולם לא אשכח אותך, חברתי אחותי, 41 שנה לא הולכות ברגל. תמיד אזכור את החברה היפה שלי, התמירה, היפה עם השיער השופע והקעקוע של אלביס. נוחי על משכבך בשלום חברת ילדות שלי, יפתי שלי, הנחמה היחידה שלי שאת לא כואבת יותר.

אוהבת אותך, אורלי אבן

כלבוצה, שירי... או בשמך השני: כלבוצה...

אחת ויחידה וכמו שתמיד אמרנו אם לא היית אמיתית היה צריך להמציא אותך.

זוכרת את הפעם הראשונה בה הגענו אליכם הבייתה לחתום על חוזה שכירות. עמדת במרפסת,לבשת: גינס גזרה נמוכה, צמוד בבטן שלא הייתה, גופיית סבא לבנה וכפכפי אצבע. על הידיים שלך הייתה מונחת תינוקת קטנטנה, מתוקה, דניאל, בת 3 חודשים. הסתכלתי וסיננתי בין השיניים, כלבה! מי נראית ככה 3 חודשים אחרי לידה? לימים זה נשאר שמך בשיחות ביננו. אין ספק שמאותו יום חיי השתנו. עברנו לגור למושב באותה השנה, בית לידך. הבנות גדלו יחד לימים הצטרף רועי ולא פעם שאלו הילדים, אנחנו משפחה או רק שכנים? אז כן, משפחה אחת גדולה ללא קשר דם, משפחה שבוחרים.

לגמרי זכינו . את דאגת לחבר ביננו ובין עוד חברים במושב שלימים הצטרפו למשפחה המורחבת שלנו.

איך אהבת להגיע בשעה 17:00 לקפה. היית נכנסת ומתיישבת בכבדות בפינת האוכל ובין רגע כל הילדים התאספו סביבנו ותמיד שאלת: מיטול, למה? היה כאן שקט עד עכשיו.

שירי, שירי. מי היה מאמין שלא נדבר ככ הרבה זמן. היה לנו לוז קבוע:

מדברות בצהריים, השאלה הקבועה: עם מי את בוגדת בי?

נפגשות אחה"צ,

ובערב שיחת טלפון לסגור מי אוסף את הבנות מהחוגים.

שבתות מנוחה, חול המועד סוכות ופסח עבודות בגינה ובין לבין על האש בשבתות בגינה או במרפסת אצלך. ממש שכונה. לא פעם ארי הצטרף והציע שנעשה משהו מטורף ואכן היו פה ימים כאלו: "עלילות ברוך והסטוציו". משק 81 היה מלא בהפתעות, לא היה כאן רגע דל. לך כמובן היה חלק גדול בכך... זוכרת, איך היינו בודקות אם האוטו של ברוך בבית? אני כותבת לך וממש מחכה לתשובה, כאילו לא מבינה שכבר עברה שנה מאז נפרדנו הכל השתנה חברה ואת חסרה, חלק ממני עבר איתך. לא עובר יום בלי שאני מספרת לך מה קורה, מעדכנת, שתהיי בעניינים כמו שאהבת כלבוצה 13 שנים, תקופת חיים, מרגיש שעברנו הכל יחד, בהתחלה הבנות היו באותן מסגרות, הסעות משותפות, ואז זה התפתח לקשר שלא ניתן להסביר, כזה שנמצא בתוך הווריד מבחירה, כזה שהכל נאמר בפנים, כל כך אמיתי וכל כך נדיר כזה שכנראה קורה פעם בחיים

כמו שאני מכירה אותך, את שנמצאת לך בעולם מקביל, סידרת לך מקום נוח ונעים לתצפת ולשמור שאכן הסדר נשמר... כן היו לנו ימים משוגעים מצחיקים מלאי חוויות וגם כואבים עייפים עם בשורות מאכזבות לזכותך ייאמר שנלחמת כמו לביאה עד הרגע האחרון! תנוחי אהובה מבטיחה לזכור לנצח, מיטול

שירי יקרה ואהובה שלי,

אין מילים לתאר את הגעגוע אליך.

חברה נדירה, עם שקט מיוחד ידעת לחדור ללבבות כל המשפחה שלנו. חוויות רבות צברנו לאורך השנים.

זכור לי טוב את המירוץ המשותף שלנו כל יום לגן של מיכל בעין איילה לאסוף את דניאלי ויעל, הצמד שלא ניתן היה להפריד. חברות מדהימה לילדות האהובות עד היום ולתמיד! לי נשארה דניאלי אשר כל כך דומה לך, ממש אישה קטנה, אני בטוחה שאתם שם למעלה כל כך גאה בכרמל ודניאל שלקחו ממך כל כך הרבה.

אני חייבת להזכיר את טיולי הקמפינג יחד כל החבורה שלנו, ולשירי שלנו אני חייבת למצוא צימר קרוב עם מגבות צחורות. את התמונות אחרי מקלחת רעננה שלחת לנו בקבוצה ואנחנו מתעקשים ואומרים לך אין כמו לקום בבוקר על הנחל באוהל. אנחנו ממשיכים לטייל, הבנות ומני דואגים להצטרף למסורת ההמבורגרים של יגאל וסטייק "פילה" )למי שמבין...( מתגעגעים לכיף יחד איתך. נוחי על משכבך בשלום. באהבה רבה, ענבל

שירי ומאיה

כל כך הרבה מילים היו צריכות להיאמר ולא נאמרו.

כל כך הרבה חוסר צדק, איך בכלל אפשר לסכם שנה ששירי לא איתנו. אבל בשנה הזו היא הייתה איתי בדקות של עצב ושל שמחה ובמיוחד בשניות של הודיה. תודה לאלוהים שהצליב את דרכינו שזכיתי להכיר נפש של ילדה אופטימית עם חיוך מקסים ועם אהבת החיים. גיבורה ולוחמת אמיתית שעשתה הכל בכדי להבריא ולחמה עד שארית כוחותיה. ועכשיו קולה נדם.

היי שקטה עכשיו שירי נוחי על משכך.

היי שקטה / רחל שפירא

היי שקטה עכשיו הכל בסדר אפילו המחנק עומד להשתחרר זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן זה העולם שיש ואין עולם אחר היי שקטה כמו לא עברת אף פעם כמו לא היית זרימה בנוף המטופח כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם כמו אלומת האור הנה מצאה אותך היי שקטה כמה אפשר לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח כאילו השלווה היא חוף או בהלה היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לך הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר פורחת שושנה .

מאיה עין גיל

שירקה,

יום הולדת שמח אי שם במרומים.

אני כבר שבוע מדברת אלייך, מנסה לסדר בראש מה לכתוב, איך מסכמים על דף חוויות איתך.

לא היינו החברות הכי טובות אבל היינו האימהות של ניל וכרמליטה ושל ג'ורדי ודני ומשם זה התחיל, אח"כ זה כבר הפך להיות אנחנו, שיחות טלפון, מפגשים חטופים, שיחות פח הזבל היינו קוראות להן. את היית יוצאת מוקדם מהבית ואני זה השעות של זריקת הזבל אז היית מצלצלת יש לך דקה לצאת לזבל ויש לי 2 דק' לדבר איתך לפני שאני ממשיכה לעבודה וככה זה היה... מרכלות, צוחקות, מקללות את כל העולם ואשתו והיית נוסעת.

אני יודעת כמה פחדת לא להיות, כמה פחדת מהרגע האחרון, אמרת לי לא פעם שאת מתה מפחד ואני הייתי עונה לך שאם את מתה מפחד אז את כבר מתה וזהו והיית מתגלגלת מצחוק וזורקת את הראש כמו שהיית עושה כשהיית צוחקת, יכולנו לדבר על הכי שחור בהכי הומור כמעט בכל שלב והדבר היחיד שלא היה לי תשובה עליו בשבילך היה למחשבות שלך על איך יזכרו אותך?

על מה שתפסידי מהבנות?

על רגעים משמעותיים, שם לא היה לי מה להגיד אבל גם לא באמת חשבתי שככה זה ייגמר. השיחה האחרונה שלנו הייתה ב־2 במרץ 2021 בווטסאפ, זו הייתה שיחה על ענייני הבנות ואמרתי לך לשחרר, שאני מטפלת בזה ושתעזבי, תתמקדי בעצמך וענית לי ש"את רוצה להיות מעורבת עד כמה שניתן" ואז כתבת לי "מצבי לא הכי טוב אז באמת צריך להתפלל הרבה" ומשם כבר לא היה צריך להוסיף הרבה. אז הפחד שלך לא להיות, לא להיזכר היה נכון בחלקו, בן אדם מת והעולם ממשיך בדרכו שלו לחיות.

אבל הזיכרון של שירי נמצא ברגעים הקטנים, ברגעי זיכרון, למשל לנצח אזכור לך את הג'ינס הנמוך וגופיית הסבא עשרה ימים אחרי הלידה של דני ואת מטח הקללות שקיבלת ממני ואת חיוך נערת הרוקנרול שלך למשמע הקללות או את החיפושים שלנו אחרי "הכלבוצות" - הבנות שלנו למי שלא הבין, ברחבי המושב ושתינו כמו פסיכיות עם דם בעיניים רק מחכות שהן יצוצו כדי שנצרח עליהן כמו משוגעות ואז את מתקשרת אלי: "נראה לך שהן האמינו לצרחות שלנו?

את חושבת שהן יעשו את זה שוב? "ומה זה הן עשו את זה... אוהו כמה שהן עשו .

או את הטלפונים שלך של אני נוסעת לברלין, לאמסטרדם, להופעה הזאת והזאת והזאת ואז כשהייתי "מברכת אותך" היית צוחקת שאת מתקשרת רק בשביל זה ושאם כבר אז את מתנצלת שתקעת אותי עם הסעות השבוע.

את בכל פינה פה, רואה אותך נוסעת, יורדת מהצרכנייה, מראה לי מה הכלבים עשו לרכב החדש, בקיצור את פה! האמת אני מחכה לסימן ממך על משהו אחר. ג'ורדי עברה לגור עם דני. ישנה שם מלא. עכשיו בואי זה לא היה באמת קורה בתדירות הזו אם היית פה... עכשיו לי לא אכפת, יש לי שקט ועכשיו כשאת לא פה אז אין מי שיעצור את זה, בקיצור אם יש לך מה להגיד על זה תזרקי איזה משהו... לא אכפת לי שתעצרי את זה רק תסמני סימן!

שוב יום הולדת שמח אחותי, אני מקווה שבמקום בו את נמצאת את שלווה ושלא כואב לך, אני מדברת איתך מדי פעם אז אשאיר אותך בעניינים כמו שביקשת, את תמיד בליבי, יש מיליוני חלקים ממך בכל פינה כאן ,אני אמשיך להתגעגע אוהבת אותך נערת הרוקנרול שלי!

ליאת מזרחי.

 שירי ומעיין

את שירי פגשתי בפעם הראשונה על המדרגות, ישבה לה אישה יפהפייה, אמיתית, חברותית, ישר לעניינים, ישר הכל זרם, הפלגנו יחד לדבר שעות על מסיבות, הופעות, אוכל שווה, וסוכריות גומי.

והמנהג הפך להיות קבוע ביומיום :

לשבת על המדרגות,

הליכות בים,

בשדות

ואוכל טוב יחד.

דאגה שיהיה לבנות הכי כיף שאפשר, הרבה התכתבויות עם הרבה אימוג'י והומור אינסופי...

באחת ההתכתבויות, שירי פתאום בלי קשר לכלום כותבת לי אולי נביא קיפוד... ומאז... כאילו שירי הזמינה את הקיפודים למשק.

שירי ויפי

הכרתי את שירי לא הרבה זמן לצערי - לא היינו חברות ילדות, לא חברות מהמושב, לא חברות דרך הבנות. אבל היינו בקשר יחיד ומיוחד - מיטל חברה משותפת שידכה ביננו כשהמצב היה פחות טוב - פיזית ונפשית.

כאמא שאיבדה את אורי, הבן שלי, למחלת הסרטן היה ברור שנוכל לדבר שיחה שונה מאשר עם שאר הסובבים.

בפעם הראשונה באתי אליה כשלא היה אף אחד בבית - היא שכבה במיטה. רזה וחלשה. התנצלה על איך שנראתה והייתה נבוכה מעט. השיחה התחילה בסיכום שלנו שמדברות הכי פתוח, בלי לסנן, על כל מה שעולה בראש - על המוות, על מה שהטיפולים עושים לגוף, על ההתמודדות מול דניאל, כרמל ומני. על הכל. ואכן כך היה.

השיחה היתה לא קלה. אבל למרות הקושי שיחררה גם הרבה מחשבות ושאלות שלא העיזה לדבר עליהם. בשיחה של כמה שעות הכרתי אישה חזקה שמותשת מהחיים שניקלעה אליהם אבל לרוב לא מוותרת.

שירי דיברה הרבה על הבנות. על הקושי בהתמודדות - מצד אחד רוצה להיות איתן כל עוד אפשרי אבל מצד שני היא כבר לא באמת איתן כי חלשה וכאובה אז אולי עדיף שתתרחק ותסתגר בחדר?

דיברנו על מה עדיף להן - אמא שקיימת אבל לא באמת מתפקדת כאמא או פשוט כבר לשחרר ושיתחילו להתמודד עם החיים שאחרי?

היו פעמים שסיפרה לי שלא הצליחה להתעלות מעל הכאב, העצבות והעצבים שהחיים בצל המחלה מביאים איתם, ואז זה גרר גל של תחושות אשמה על כך שלא הצליחה להתעלות מעבר.

אחרי כל שיחה כזו שיחה לרוב היתה הסתמסויות . שם גיליתי לביאה שמקבלת עוד קצת כוח ומנסה. מנסה להיות שם בשביל המשפחה, בשביל החברים, בשביל עצמה.

עוד קצת... בהסתמסויות האחרונות אחרי שסיפרת ושיחררת לכרמל ודניאל שהמצב לא הולך להשתפר, שהמוות ממש פה בפתח, נראה היה שמשהו השתחרר גם בנפש. הרכות והפתיחות תפסו מקום יותר נוכח.

שירי הצטערתי בכל שיחה שלא זכיתי להכיר אותך כשירי בריאה.

הודתי בכל שיחה שיכולתי לקחת חלק במסע חיים הלא פשוט שלך.

שתדעי שנתת לי בשיחות שלנו לא פחות ממה שאני נתתי לך, משהו שאף אחד לא נתן - הצצה לעולם של מי שחולה.

הרגשתי שיכולה קצת להרגיש דרכך את מה שאורי שלי הרגיש בזמן המחלה ועל זה אני מודה לך מאוד.

אוהבת, יפי